1. ביום 20.8.01, נסדק לפתע בקול נפץ אחד מעמודי בניין "בית פרישטה", בנין משרדים גדול במרכז ירושלים שבחכירת התובעת. בו במקום פונה הבניין מיושביו, וביום המחרת, 21.8.01, הוציאה עיריית ירושלים צו לסגירת הבניין בהיותו מבנה מסוכן. צו הסגירה הוסר בהמשך לאחר שבוצעו חיזוקים לבנין, אולם במהלך שנת 2003 פונה הבנין מיושביו ע"י התובעת. הבנין נותר אטום ובלתי מאוכלס עד להריסתו ע"י התובעת בשנת 2012, במסגרת תכנית אדריכלית לבניית בנין משרדים חדש.
2. ביום 20.12.05 הגישה התובעת תביעה כספית ע"ס 37,145,000 ש"ח, לפיצוייה בגין כל הנזקים שנגרמו לה בשל האירוע והכשלים ההנדסיים שנתגלו בבניין בעקבותיו. התביעה הוגשה נגד חברת האחים ישראל בע"מ אשר בנתה את שלד הבנין, נגד מנהליה ובעלי מניותיה, נגד אדריכל הבנין, נגד חברת רגינשברג, חוכרת הנכס בעת בניית השלד, ונגד עיריית ירושלים והוועדה המקומית לתכנון ולבניה, כגורמים המופקדים על אכיפת דיני התכנון והבניה והפיקוח על הבניה.
רקע עובדתי
3. בית פרישטה היה בנין משרדים בן שש קומות אשר כלל שלוש קומות משרדים ושלוש קומות חניה. הבנין שכן ברחוב כורש 9-13, במרכז העיר ירושלים (להלן-הבניין). שלד הבניין נבנה על ידי הנתבעת 1, חברת האחים ישראל, חברת בניה קבלנית (להלן- הנתבעת), במהלך השנים 1983-1987. תחילה בנתה הנתבעת את שלד הבניין עבור הפטריארכיה הארמנית, בעלת המקרקעין, במסגרת הסכם קומבינציה שנכרת ביניהן, ובהמשך עבור הנתבעת 16, חברת רגינשברג, אשר רכשה הן את זכויות החכירה לדורות במקרקעין מהפטריארכיה הארמנית, והן את זכויותיה של הנתבעת במקרקעין.
4. היתר הבניה הראשון ניתן לפטריארכיה הארמנית ביום 30.4.81 להקמת שתי קומות חניה, והיתר בנייה נוסף ניתן לה ביום 9.1.84, "להמשך השלמת בניין חדש בהתאם לתכנית...", לרבות קומות המשרדים. שלד הבניין תוכנן, מטעמה של הנתבעת, על ידי המהנדס המנוח ישראל נגינסקי ז"ל. תעודת גמר לבנין (טופס 4) ניתנה ביום 31.5.88, וביום 4.7.88 ניתן היתר בניה שלישי לבניית מדרגות מילוט.
5. בשנת 1987, לאחר שנסתיימה בניית השלד ע"י הנתבעת, מכרה חב' רגינשברג את זכויותיה במקרקעין לאחים פריוז והושנג גאולה (להלן - האחים גאולה), אשר השלימו את עבודות הפנים בבניין. בשנת 1990, כשנתיים לאחר שרכשו את הזכויות בנכס, מכרו האחים גאולה את זכויותיהם בנכס לתובעת, חברת פרישטה, שהיא חברה פרטית בשליטתם. התובעת השכירה את הבניין על יחידותיו לשוכרי משנה תמורת דמי שכירות, ביניהם מדינת ישראל, עבור בית הדין הרבני בירושלים אשר שכן בבנין, חנויות, משרדי עורכי דין וגופים נוספים.
6. ביום 20.8.01, נסדק, כאמור, בקול נפץ אחד העמודים בחניון הבניין. בו במקום פונה הבניין מיושביו, וביום למחרת, 21.8.01, הוציאה עיריית ירושלים צו זמני לפינוי ולסגירת הבניין עד להסרת הסכנה מן הבנין. עירית ירושלים הוסיפה והורתה על ביצוע בדיקה מקיפה של שלד הבניין, וביצוע החיזוקים הנדרשים בעמודי החניון, ובמידת הצורך, בשאר חלקי הבניין.
7. התובעת שכרה את שירותיו של המהנדס אפרים כהן, על מנת שיבדוק את מצבו הקונסטרוקטיבי של הבניין, את הסיבות שגרמו לסדיקת העמוד, ואת הדרכים לתיקון הבניין, ככל שניתן לתקנו. המהנדס כהן ערך בדיקה הנדסית למבנה והודיע לתובעת, במכתבו מיום 31.8.01, כי עמודי המבנה קטנים פי 3 ויותר מן הנדרש, וכי תוצאות בדיקת גלילי הבטון, שנלקחו מעמודי המבנה ונבדקו על ידי מכון התקנים, מצביעות בבירור כי חוזק הבטון בחלק נכבד מן העמודים שנבדקו הינו נמוך באופן מיוחד ומסוכן ליציבות המבנה. על יסוד תוצאות הבדיקות קבע המהנדס כהן כי לא ניתן לאכלס את המבנה ללא חיזוק האלמנטים הנושאים שלו באופן מיידי, והציע מספר שלבים לחיזוק המבנה "על מנת להכשירו לשימוש מלא על פי קריטריונים מקובלים והוראות תקן וחוק" (נספח ה' לתצהיר קומרס גאולה מטעם התובעת).
8. במקביל פנתה התובעת אל הנתבעת, בהיותה הקבלן אשר בנה את שלד הבניין, והנתבעת הסכימה לבצע תיקונים בבנין, זאת מבלי להודות באחריותה לכשל, ומבלי לוותר על כל זכות (מכתב בא כוחה עו"ד א' ימין מיום 2.9.01, נספח יב לתצהיר בועז ישראל). הנתבעת מינתה מומחה מטעמה, את המהנדס הרצל חסידים, ובתיאום עם המהנדס אפרים כהן, ביצעה עבודות חיזוק של חלק מעמודי הבנין.
9. ביום 10.10.01 אישרו מהנדסי הצדדים, המהנדס כהן והמהנדס חסידים, כי עמודי המבנה חוזקו להנחת דעתם וכי ניתן לאכלס את הבנין. יחד עם זאת, הובהר ע"י המהנדסים, כי יש להשלים עבודות מסוימות ולבצע בדיקות בחלקי השלד האחרים על מנת להכשיר הבנין לשימוש מלא. על יסוד אישורם של המהנדסים, ולאחר סיור בבנין, הסירה עיריית ירושלים את צו הסגירה שהוצא לבניין ואישרה לאכלס את הבניין (נספח יח לתצהיר בועז ישראל). הבנין אכן אוכלס בחלק מדייריו.
10. עבודות החיזוק הנדרשות לא הושלמו, וביום 27.1.03 הגישה עיריית ירושלים כתב אישום נגד התובעת, לבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, בשל כך שלא השלימה את עבודות החיזוק הנדרשות חרף התראה שניתנה לה (ת"פ 771/03).
11. בחודש מאי 2003 הודיעה התובעת לשוכריה כי היא "שוקלת בימים אלו את עתידו של הבנין" וכי בדעתה "לסגור את הבנין במהלך חודש אוגוסט הקרוב". לפיכך ביקשה משוכריה להיערך לפינוי הבנין במועד זה (נספח כ לתצהיר בועז ישראל). במקביל הודיעה התובעת לנתבעת כי נוכח הכשלים החמורים שנתגלו בבנין, אין כל דרך בה ניתן יהיה לייצב ולחזק את הבנין, ולפיכך אין בידה ברירה מעשית זולת פינויו של הבנין והריסתו לאלתר. התובעת הודיעה לנתבעת כי היא רואה בה את האחראית לכשלים ודרשה ממנה לשאת בנזקיה. בהמשך הודיעה על פינויו של הבנין מכל יושביו ואטימתו החל מיום 30.11.03 (נספחים כב ו-ל לתצהיר בועז ישראל).
12. ביום 23.9.03, ובהסכמת התובעת, הורה בית המשפט לעניינים מקומיים על איסור שימוש בנכס, פינויו ואיטומו, החל מחודש נובמבר 2003. בהמשך, ביום 14.12.04, ניתן, בהסכמת התובעת, צו להריסת הבנין אשר מועד ביצועו עוכב ב-90 יום. יצוין כבר עתה, כי העירייה לא עמדה על הריסת הבניין דווקא, והסכימה לחיזוקו ולתיקונו (ור' החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים מיום 24.9.09 המתארת את השתלשלות העניינים), אלא שהתובעת, מטעמיה, העדיפה את הריסת הבניין. ביצוע צו ההריסה נדחה מספר פעמים לבקשת התובעת, והבניין נותר שומם וללא שימוש שנים רבות, עד להריסתו על ידי התובעת בתחילת שנת 2012, במסגרת תכנית אדריכלית לבניית בנין משרדים חדש.
התביעה והתביעה שכנגד
13. התובעת הגישה תביעה כספית ע"ס 37,145,000 ש"ח, לפיצוייה בגין כל הנזקים שנגרמו לה בשל הכשלים ההנדסיים שנתגלו בבניין. התביעה הוגשה נגד שורה של גורמים: נגד הנתבעת, כמי שבנתה את שלד הבנין, נגד מנהליה ובעלי מניותיה (הנתבעים 2-14), נגד אדריכל הבנין המנוח אבא אלחנני ז"ל, נגד חברת רגינשברג, חוכרת הנכס בעת בניית השלד ומי שמכרה את הזכויות בו לאחים גאולה, ונגד עיריית ירושלים והוועדה המקומית לתכנון ולבניה, כגורמים המופקדים על אכיפת דיני התכנון והבניה ועל הפיקוח על הבניה.
14. התביעה שהוגשה נגד חברת רגינשברג, נמחקה בהסכמת הצדדים.
15. הנתבע 15, האדריכל אבא אלחנני ז"ל, הלך לעולמו במהלך ניהול התביעה. התובעת ביקשה לתקן את התביעה ע"י צירוף יורשתו כנתבעת נוספת, אולם בקשתה נדחתה בשל איחור בהגשתה (החלטת בית המשפט מיום 26.10.11). בהמשך לכך נמחקה התביעה נגדו בפסק דין חלקי שניתן ביום 1.11.11.
16. הנתבעת הגישה כתב תביעה שכנגד, בגדרו תבעה מן התובעת סך 730,531 ש"ח, בגין עבודות התיקון והחיזוק לבניין שביצעה סמוך לאחר האירוע נשוא התביעה, לטענתה לפנים משורת הדין, מתוך רצון טוב ומתוך כוונה לשמור על שמה הטוב. הנתבעת טענה כי התובעת הזמינה את עבודות החיזוק תוך התחייבות חוזית מכללא לשאת בעלות העבודות. לחלופין טענה, כי חלה על התובעת החובה לשאת בעלות העבודות מכוח הוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט.
17. על מנת למקד את הדיון יצוין כבר עתה, כי התובעת לא הניחה כל תשתית עובדתית או ראייתית שהיא לאחריותם של הנת' 2-14, מנהליה ובעלי מניותיה של הנתבעת, לאירוע או לנזק, ולפיכך דין התביעה נגדם להידחות. מוקד התביעה הוא, אפוא, אחריותה של הנתבעת מצד אחד, ואחריותן של העיריה והועדה המקומית מצד שני, לכשלים שנתגלו בבנין ולנזקי התובעת.